החלטה בתיק ת"א 13516-12-12

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטה בבקשה לסעדים זמניים, שניתנה ביום 25.12.12.

1.                   בקיצור נמרץ יצוין הרקע להחלטה מושא הבקשה. המשיבים (הם התובעים, ומי שהגישו בקשה לסעד זמני, שנתקבלה; להלן יחד: שורק) הם בעלי נסיון בתחום האנרגיה והשמנים, ולטענתם (שלא הופרכה לעת הזו) הם היבואנים הבלעדיים של שמנים מתוצרת חברת Eurol Lubricants B.V. ההולנדית (להלן: יורול). המבקשת 1 (להלן: טלרון), חברה בת של המבקשת 2, עוסקת בתחום השמנים והמצברים, ומייבאת מספר שמנים לישראל. הצדדים כרתו ביניהם בשנת 2009 הסכם לשיתוף פעולה, שלבו ביבוא שמני יורול לישראל. מותג יורול, כך נקבע בהסכם (סעיף 9) יישאר בחזקת שורק. עם זאת נקבע כי שורק תהווה זרוע היבוא של טלרון, וכי טלרון היא שתממן את ייבוא השמן לישראל, אגב תשלום שוטף לשורק. ההסכם הוסיף וכלל הגבלה המבטיחה את מעמדה של שורק ביחס ליורול, ואשר נועדת לכאורה להבטיח שטלרון לא תדחוק את רגליה של שורק מן הקשר עם יורול, בין אם בתקופת ההסכם בין אם במהלך תקופה של שנה לאחר סיום ההסכם (סעיף 13 להסכם). וזו לשון ההגבלה:

"טלרון לא יצרו כל קשר ישיר או עקיף עם חברת יורול שלא על דעת חברת שורק וזאת בכל תקופת ההסכם ובמשך 12 חודשים מעת סיום ההסכם" (להלן תכונה: תניית איסור התחרות) .

2.                   אין חולק למעשה כי מערכת היחסים שבין הצדדים קרסה וכי ההסכם בא לידי סיום, לאחר שטלרון הדירה את רגליו של ברוך מן החברה (לטענתה - עקב הפרות שונות מצדו), ובעקבות כך - הודעה של שורק מיום 25.10.12 על סיום ההסכם. מחלוקת בלתי רלבנטית לענייננו היא בשאלה האם סיום ההסכם הוא ביום 7.11.12 (כשיטת שורק) או שמא ביום 25.12.12 (כשיטת טלרון). טלרון אף הגישה לבית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב תביעה כספית בסך שלושה מיליון ש"ח נגד שורק וגורמים הקשורים בהם ביום 14.11.12, בטענות מגוונות לנזקים שנגרמו לטלרון.

3.                   תביעת שורק (בחלקה העיקרי, הלא כספי), ובקשת שורק לסעד זמני מיום 6.12.12, שבה ניתנה החלטתי, מתמקדים באכיפה של תניית איסור התחרות האמורה. שורק מנו שלושה חילופי תכתובות של טלרון ויורול, שניים מחודש קודם להגשת הבקשה ואחד בסמוך לפני הגשתה, המלמדים לסברתם על כך שטלרון החלה לנסות ליצור קשר ישירות עם יורול, בניגוד להתחייבותה הנטענת שלא לעשות כן. על כן עתרו לסעד במעמד צד אחד (שלא ניתן) ולסעד זמני, שיאסור על טלרון והחברה האם שלה, לובינסקי, לפעול בניגוד לתניית אי התחרות, עד להכרעה בהליך העיקרי.

4.                   תגובת המבקשות היתה יוצאת דופן. היא נפרשה על פני 25 עמודים, וכללה טענות חריפות נגד המשיבים והפרות לכאורה של ההסכם במהלך חיותו, טענות כלליות להיעדר זכויות המשיבים לסעד, טענות לשיהוי, חוסר נקיון כפיים ועוד. עם זאת לא נדרשה התגובה למעשה לסוגייה האחת שהיא הצריכה לשיטתי להכרעה: האם טלרון סבורה שיש לה זכות לפעול בניגוד להוראת סעיף 13 להסכם, וליצור קשר עצמאי עם יורול; שהרי עם התנייה תקפה - מנועה טלרון להתחרות בשורק לתקופה של 12 חודשים מסיום ההסכם. לכאורה, התשובה לשאלה האמורה היתה בשלילה: טלרון לא טענה כלל שהתנייה בטלה, אלא הדגישה דווקא כיצד היא מקפידה ופועלת (גם נכון למועד התגובה, 18.12.12) בהתאם להתחייבותה החוזית, ואינה יוצרת קשר עם יורול אלא בידיעה ובתיאום עם שורק (סעיף 21.2 לתגובה כדוגמה).

5.                   במהלך הדיון בעל פה הסכימו הצדדים לוותר על חקירות, וביקשו רק להציג מסמכים שונים ונוספים שברשותם, ולבאר את השלכתם על ההליך. זאת השלימו עד יום 25.12.12, שאז ניתנה החלטתי, שהורתה על מתן הסעד הזמני, עד להכרעה בתובענה, אך לא יותר מאשר 12 חודשים ממועד סיום ההסכם לשיטת שורק, קרי: עד יום 7.11.13. תמצית החלטתי היתה זו: תניית איסור התחרות היא תנייה בהסכם שבין הצדדים. ההסכם לא בוטל. אף לשיטת טלרון עצמה, נכון ליום 6.11.12 (מועד ההפרה הנטענת השנייה של ההסכם בידה), הרי שתניית איסור התחרות עמדה בעינה, והיא אף התנצלה בפני שורק על פנייה בלתי מוסמכת של עובד שלה ליורול בלא תיאום עם שורק. אותה תנייה אמורה להמשיך ולחול כל עוד עומד ההסכם בתוקפו (עד יום 7.11.12, או 25.12.12, לשיטת הצדדים), ותריסר חודשים לאחר מכן. תנייה זו מעולם לא בוטלה, ובהיותה תנייה משנית (קרי: כזו האמורה לשרוד אף לאחר סיום ההסכם) - אף לא היתה דרך לבטלה. טלרון לא התיימרה אפילו לבטל אותה תנייה או לטעון כי בטלה מן העולם - לא במהלך קיום ההסכם, לא בגדרי התביעה (הכספית) שהגישה, ואפילו בגדרי תגובתה לבקשה לסעד זמני בתביעת שורק. כאשר תנייה חד-משמעית זו עומדת לכאורה בעינה (בהיעדר כל טענה סדורה אחרת של טלרון), הרי שאין הצדקה שלא לאוכפה בדרך של מתן סעד זמני. מאזן הנוחות, שאינו נוטה באופן מובהק לטובת טלרון, אף הוא אינו יכול להביא לדחיית הבקשה. טענות אחרות של טלרון - לא נמצא כי יש בהן למנוע את מתן הצו - והכל כמפורט בהחלטתי.

6.                   ביום 13.1.13 עתרו המבקשות לעיכוב ביצוע החלטתי לתקופת הערעור, וזאת נוכח בקשת רשות ערעור שנטען כי הגישו "בד בבד" עם הבקשה, וכל זאת - כבר במעמד צד אחד. אשר לסיכויי הערעור טענו המבקשות, בתמצית, כך: כי בית המשפט התעלם מחריגה נטענת של המשיבים מן ההסדר הדיוני מיום הדיון, בכך שהגישו תצהיר נוסף, וכן בהתעלמו ממסמכים רבים שהגישו המבקשות בהתאם להסדר; כי בית המשפט התעלם מהפרות נטענות של ההסכם בידי המשיבים, כמו גם מחוסר תום לבם ונקיון כפיהם, וכן שיהוי בהגשת הבקשה; כי בית המשפט שגה בקובעו שהמדובר בתניה שניתן לאוכפה כסעד זמני, ובפרט כך כאשר המדובר בסעד הזהה לזה העיקרי. אשר למאזן הנוחות נטען, בתמצית, כי הסעד הזמני יגרום לפגיעה קשה בעסקיה של טלרון, שהשקיעה רבות ברכש סחורה מיורול. המבקשות עתרו עוד לעיכוב ביצוען של ההוצאות בסך 25,000 ש"ח שנפסקו לחובתן, שהוגדרו בידיהן כסכום "אסטרונומי".

7.                   בהחלטתי מיום הבקשה הבהרתי כי משהוגשה בחלוף כשלושה שבועות מיום ההחלטה, אין מקום להכרעה בה בלא לעיין בבקשת רשות הערעור, שחרף הנטען - לא הוגשה בד בבד עם הבקשה לעיכוב ביצוע. העתק מבקשת רשות הערעור צורף להודעה מיום 15.1.13. לאחר עיון בהודעה ובבקשת רשות הערעור לא מצאתי כי הבקשה המאוחרת מצדיקה עוד החלטה כבר במעמד צד אחד, ועל כן אפשרתי לשורק להגיב ולמבקשות - להשיב לתגובה. משנאספו אלה, ניתנת החלטתי.

8.                   דין הבקשה - להידחות. הדבר נגזר כבר מעיתוי הגשת הבקשה: שלושה שבועות לאחר מועד החלטתי. יוזכר: אין המדובר בבקשה לביטול הסעד הזמני שניתן (ובכך עוסקת בקשת רשות הערעור), כי אם בבקשה להשעות את תוקפה האופרטיבי של החלטתי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. ככל שמדובר בנזק כה דרמטי כנטען, מצופה כי הבקשה לעיכוב ביצוע תוגש, כמקובל, בסמוך מאד לאחר מתן ההחלטה, ואפילו עוד טרם הגשת הבר"ע עצמה. ככל שהמבקשות התמודדו עם קיומו של הצו שבועות ארוכים, חזקה עליהן כי ישכילו להתמודד עמו אותו פרק זמן שהוא תדיר קצר ביותר, עד להכרעת ערכאת הערעור הנכבדה בבקשת רשות הערעור.

9.                   טעם נוסף נעוץ בכך שאין מדובר בבקשה ל"עיכוב ביצוע" במובנו הרגיל. עיכוב ביצוע של החלטה נדרש כיוון שלהחלטה פן אופרטיבי, שיש בו כדי לשנות מצב עולם. דוגמה אופיינית: הנתבע-המשיב החל לפעול בדרך מסוימת, והחלטת בית המשפט לצו מניעה זמני מורה לו לחדול מהמשך ההתנהגות. במקרה דנן המבקשות, לטענתן שלהן, לא פעלו בניגוד להוראת תניית איסור התחרות. הן אפילו לא הבהירו בתגובתן כדבעי על תכניותיהן לפעול בניגוד לתניית איסור התחרות. צו המניעה הזמני אסר עליהן לפעול בניגוד לתניית איסור התחרות בעתיד, לתקופה של 12 חודשים או עד הכרעה בתביעה, לפי המוקדם. "עיכוב הביצוע" המבוקש קורא אפוא לשינוי המצב הקיים: כי מעתה יותר להן לפעול - בניגוד לדרך שבה פעלו עד הנה - ליצירת קשר ישיר עם יורול, ובאופן מעשי - לעשות להחרבת מעמדה של שורק כיבואן בלעדי (לטענתה) של שמני יורול לישראל. "עיכוב ביצוע" שהוא מתן היתר לנתבע-משיב להתחיל ולפעול בניגוד לדרך שבה נהג (לטענתו שלו) עד הנה - הוא בעייתי.

10.               נפנה לסיכויי הערעור: למותר לציין כי אין זה מתפקידה של הערכאה הדיונית לנתח בפרוטרוט את סיכויי הערעור, וזהו עניין לערכאת הערעור לענות בו. עם זאת כיוון שהוראתו הקבועה של בית המשפט העליון היא שבקשה לעיכוב ביצוע תיבחן על יסוד שילובם של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו לדוגמה: ע"א 7980/12 עו"ד בית און נ' בילו השקעות בע"מ (21.1.13)), אתייחס בקיצור נמרץ לסוגיות המרכזיות המצדיקות זאת:

(א)        ככלל, אשר לסיכויי הערעור: הערכאה הדיונית אמורה להיות מסוגלת להעריך מתי החלטה שנתנה היא גבולית ונתונה להשקפות שונות (ובהתאם - סיכויי הערעור, באופן אינהרנטי, הם סבירים), ומתי - מובהקת. במקרה דנן, לא סברתי שמדובר במקרה גבולי. צו המניעה הזמני משקף תנייה חוזית חד משמעית וברורה, האוסרת על טלרון ליצור קשר עם חברת יורול שלא על דעת שורק. המדובר בתניה שמבחינה משפטית לא הובהר אימתי חלפה מן העולם, וכיצד יכולה היתה לחלוף מן העולם. לא עלתה אפילו טענה סדורה של טלרון כי התנייה בטלה, לא בתביעתה שלה, לא בתגובתה לבקשה לסעד זמני. ההיפך הוא הנכון: קיימת לכאורה הודאת בעל דין ברורה מיום 6.11.12 (כשבוע לפני הגשת תביעת טלרון בגין כל עוולותיהם של שורק) - כי התנייה תקפה, כמבואר בהחלטתי. יצוין כי ההפרדה שמנסה טלרון לעשות כיום בין איסור התחרות לאחר סיום ההסכם לעומת במשך קיומו אינה מעוגנת לכאורה בסעיף 13 להסכם. ודוק: ברור לחלוטין שסברת הערכאה הדיונית כי החלטתה מבוססת על אדנים מוצקים אין משמעה כלל ועיקר שערכאת הערעור לא תסבור כי ההיפך המוחלט הוא הנכון; והרי זו בדיוק מטרתו של הליך הערעור. אולם עד כמה שהערכאה הדיונית נדרשת לבחון את סיכויי הערעור לצורך ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, הערכה כזו את סיכויי הערעור היא חשובה.

(ב)        טלרון מעלה בבקשת רשות הערעור מגוון נרחב של טענות עובדתיות ומשפטיות (ולמעשה - היא השכילה להעתיר על ערכאת הערעור בקשה ארוכה עוד יותר מן התגובה לבקשה לסעד זמני). לפחות חלק מן הטענות הן חדשות, כאלה שלא בא זכרן (ודאי במתכונתן הנוכחית) בהליך שלפניי. מהלך זה בעייתי: תפקידה של ערכאת הערעור הנכבדה אינו לבחון de novo את הבקשה לסעד זמני, כי אם להעביר תחת שבט ביקורתה את החלטת הערכאה הדיונית, שהתבססה על הטיעונים שהובאו לפניו. קשה לעשות זאת כאשר בעלי הדין משנים מטיעוניהם.

(ג)         לטענה בעניין התעלמות בית משפט זה מחריגת המשיבים מן ההסדר הדיוני, בהוסיפם תצהיר להודעתם המשלימה: ראשית יש לומר כי גם המבקשות חרגו בהודעתן מיום 23.12.12 משהוסכם דיונית. בכל מקרה לחריגות של בעלי הדין מן ההסדר לא היתה השלכה על ההחלטה. בהתאם לא היה צורך לאפשר למבקשות לחקור את המצהיר מטעם המשיבים על תצהיר שאינו רלבנטי להחלטה.

(ד)        לטענת המבקשות להתעלמות או התייחסות לאקונית של בית המשפט לטענות שונות שלהן: כידוע, בית המשפט אינו חייב להתייחס בהחלטתו לכל טענה וטענה שמועלית על ידי בעלי הדין, ואין בכך כל פסול (ראו: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד ל"ז(3) 60 (1983)); די שבחן את כל הטענות ונחה דעתו כי אין בהן לשנות מן התוצאה. כך נעשה כאן (ראו: סעיף 11 להחלטתי).

(ה)        למאזן הנוחות (בבקשה לסעד זמני, לא בבקשה לעיכוב ביצוע): כאשר צד מתכוון לפעול בניגוד לתניית איסור תחרות, עומדות לפני בית המשפט שתי אפשרויות: ליתן צו מניעה, ובכך להותיר את הפעילות בידי מוטב התנייה (תוך שהוא מוסר התחייבות לפצות את האחר בגין כל נזק שייגרם לו אם יבוטל הצו); או שלא ליתן צו מניעה, ובכך לאפשר לצד האחר להתחרות, ואף ליטול לידו את מלוא הפעילות (בלא שימסור כל התחייבות לפיצוי מוטב התנייה, אם יתברר שהתחרה שלא כדין). מאזן הנוחות אינו נוטה דווקא לצדו של המבקש להפר את התנייה. אין אפוא כל הצדקה שלא ליתן את הסעד הזמני בידי מוטב התנייה. ודוק: אפילו יימצא שהסעד הזמני מתאחד עם זה העיקרי, הרי שאי מתן הצו יתאחד עם אי מתן הסעד העיקרי, ויאפשר למי שהתחייב שלא להתחרות באחר משך תקופה - להתחרות, בלא שיינתן נגדו כל צו שימנע ממנו לעשות כן.

(ו)         לסוגיית הערובה: טוענות המבקשות בבקשת רשות הערעור, ובצדק כמובן, כי הערובה שנקבעה (15,000 ש"ח) אינו שקולה כנגד נזקיהן האפשריים, היכולים להגיע כדי מאות אלפי ש"ח. אולם כאן יש להעיר על מה שלסברתי הוא שגגה קונספטואלית. הכלי המשפטי המרכזי להבטחת מושא הצו הוא ההתחייבות העצמית, היא הבטוחה שמחוקק המשנה קבע כי מבקש הסעד הזמני חייב להפקידה כבר עם הגשת הבקשה. אותה התחייבות, שקיבלה עיגון פורמלי בתקנה 365 לתקסד"א, היא היוצרת כיום את הבסיס המשפטי המובהק, כמו גם את ההרתעה בפני מבקש הצו, לחיוב המבקש בגין כל נזק שייגרם כתוצאה ממתן הצו שניתן, אם יפקע (עיינו: ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645 (1984); רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ נ' עיריית בת ים, פ"ד נו(4) 612 (2002)). מטרתם של הערובה ושל העירבון אינה ליצור בסיס לפיצוי, כי אם להגדיל את סיכויי הגבייה של מושא הצו, במקרה שהצו יפקע. מובן מאליו שקיים מתאם עקרוני בין גובהן לגובה הנזק, אולם אין לומר כלל ועיקר שחובה על מקבל צו להפקיד ערובה או עירבון שגובהם כגובה הנזק. יוזכר גם כי בעניין העירבון אפילו ראה מחוקק המשנה לקבוע גבול (שניתן לחרוג ממנו מטעמים מיוחדים) של 50,000 ש"ח (תקנה 364(ג) לתקנות). ודוק: ככל שסיכויי התביעה נמוכים יותר, כך אמור בית המשפט, אם כלל ראה לנכון ליתן צו זמני, להתנותו בבטוחה משמעותית (ראו: בר"ם 5118/10 יוזמות חינוך ימין אורד נ' דגמפור (26.1.11); אף שאפילו שם הסתפק בית המשפט העליון בערובה של 10,000 ש"ח, ובקביעה כי ההתחייבות העצמית צריך שלא תהא מוגבלת בסכום)). אולם מן העבר האחר, כאשר סיכויי התביעה נחזים גבוהים, אין מקום לקביעת ערובה גבוהה יתר על המידה.

ומזווית אחרת: הערובה נועדת להקל על הליכי הגבייה, לא ליצור את ההתחייבות לפיצוי מושא הצו. ככל שמבקש הצו מצבו הפיננסי איתן יותר, ממילא הערובה היא מיותרת למדי, ודי בהתחייבות. לעומת זאת, אם מצבו של מבקש הצו אינו איתן דיו כדי להבטיח פיצוי בפועל בגין כל נזק, הרי שקביעת ערובה גבוהה יתר על המידה עלולה לגרום לכך שמי שביקש בצדק סעד זמני לא יוכל לזכות בו בהיעדר יכולת להפקיד את הערובה.